הרבה ריחות ומראות יש לה, לזיקנה.
מאחורי כל דלת - של ארון או של שידה, במטבח, או בסלון, או בחדר השינה, או בשירותים – מאחורי כל דלת בבית של אמא יש ריחות ומראות שונים של זיקנה. מה שמשותף לכולם זה הוויתור:
ריח שמיכות נשכחות, מאובקות ואכולות עש; ריח עובש שמזמן שכח את הלחות שהולידה אותו; ריח שכבות אבק עתיקות על מדפים שלא נוקו שנים; ריח כריכות ודפי ספרים ישנים שאיש לא פתח מזמן; ריח שאריות ממתקים דביקים שהונחו ונזנחו; ריחות של שפופרות ובקבוקי תמרוקים מיובשים למחצה; תרופות שמזמן פג תוקפן. כלים שנרחצו בשארית הכוח של יד זקנה וחלשה והונחו לייבוש; ריח של נתזי שמן בישול על הקיר; הריח הישן של המיטה שספגה את כל שנות הבדידות והכאבים וסיוטי הלילה וידיעת הסוף המתקרב שלה.
אני מגיע לבית של אמא אחר הצהריים מבית הילדים, כרגיל. כשאני עובר במדרכה ליד הבית קוראת לי אמא של אורי, חיה, מחלון הבית שלה.
- "אמא לא בבית, חמוד. בוא אלינו עד שהיא תחזור"
- "איפה היא?"
- "אבא לא הרגיש טוב, היא נסעה אליו לבית החולים"
אבא כבר שבועיים בבית החולים. עשו לו בדיקות והחליטו שהוא צריך לנסוע לבית החולים. הייתי אצלו שם בשבת. הוא לא נראה חולה.
עכשיו אני בבית של אורי. אבל אורי לא בבית. גם פיני, האח שלו, לא כאן. בדרך כלל הם כאן בשעות האלו.
חיה, האשה הקטנה והעצבנית הזאת, הולכת הלוך ושוב מחדר לחדר בלי לעצור, מסדרת כל מיני דברים ומעיפה אלי מבטים מוזרים כשהיא חושבת שאני לא מסתכל.
- "מתי אמא חוזרת?"
- "עוד מעט, חמוד, עוד מעט. אתה רוצה לאכול כבר?"
הדלת נפתחת. מה הדודה הזאת שפגשתי פעם בחיים עושה כאן? וכל שאר האנשים?
גם אמא של אבנר היתה בבית חולים בשנה שעברה.
אמא של אבנר מתה.
לא, לא יכול להיות.
עכשיו כולם עומדים סביבי. מישהו מספר לי.
כל מה שאני רואה עכשיו זה את הבד של הספה מול הפרצוף. האגרופים מכים אותה, הרגלים בועטות בה. הצעקה מוחנקת בתוכה, ואז יוצאת החוצה, דרך החלון, אל כל העולם. "לא!!!"
צריך להמשיך לפרק לה את הבית.
כל חפץ שנזרוק ימחק עוד חלק ממנה. כל עפרון שנזיז מהמקום יעלים עוד עדות לתנועת יד שלה. כל דף, כל ספר, כל צלחת, כל בגד. מה צריך להשאיר שיזכיר אותה כאשר כבר יהיה קשה לזכור? איך מצמצמים חיים של אדם לכמה חפצים שיישארו אחריו? אני השופט וגם המוציא להורג. אני מחליט מה ראוי שישאר ממנה בעולם.
…עליית הגג! מאז שהייתי ילד איש לא פתח אותה. החלל שבין התקרה לבין גג הרעפים. אני לא זוכר שהיא פתחה אותה מאז שאבא מת. היא פחדה ממקומות גבוהים ומחושך, ובכלל. חייבים לראות מה יש שם, מתחת לגג הרעפים. צריך לפתוח את הצוהר שמתחת לחלל השחור עם העטלפים המתים והחיפושיות והנחשים והסודות הישנים. אני עומד על הכסא, מרים את הידיים ודוחף את לוח העץ שמכסה את הפתח. זה שלא נפתח עשרות שנים.
אמא חזרה מבית החולים. היא נכנסת לבית של אורי. פניה רציניים, אבל היא לא בוכה. היא מחבקת אותי בשקט, מלטפת לי את הראש. היא לא מדברת על אבא. גם אני לא. אחר כך כולם הולכים, ואנחנו הולכים הביתה. בבוקר באים אלינו הרבה אנשים. כולם יושבים ומדברים. בגלל מה שקרה לאבא הם באו. - "אנחנו הולכים קצת, חנה תישאר לשמור עליך, טוב?", אמא אומרת לי. כולם יוצאים מהבית. היא לא מספרת לי, אבל אני יודע. הם הולכים ללוויה שלו. אותי הם לא לוקחים. אף אחד לא שואל אותי אם אני רוצה לבוא. אף אחד לא מספר לי כלום. עניין של מבוגרים. למעני היא עושה את זה. עכשיו כבר כמה ימים אחרי שהוא נפטר, ואנחנו יושבים בבית, כל הימים האלו באים ויוצאים אנשים. מדברים כל הזמן. משחקים איתי בכל מיני משחקים כמו ארץ עיר חי צומח דומם. נראה כאילו כולם רוצים שיהיה לי כיף. אמא גם משחקת איתי ועם כולם. על אבא לא מדברים איתי. למעני היא עושה את זה.
חשוך שם, בעלייה. אני מכניס את הראש פנימה. קשה לראות משהו. קשה לנשום. אני מאיר עם פנס. הרצפה מכוסה בשכבת אבק עבה, עיתונים וסמרטוטים ישנים וחרקים מתים. אני מגשש בזהירות, מנסה לא להעיר את העטלפים או להרגיז את הנחשים. אי אפשר לראות הרבה מהזווית שלי. אני שולח יד ומגשש. יש שם משהו. תיבה, או מזוודה. אני יורד לקחת אוויר.
עבר כבר זמן מאז שהוא מת. הכל בסדר אצלנו במשפחה. לא חסר לנו כלום בחיים. הכל אותו הדבר. אפשר גם בלי אבא. לא מדברים עליו. "אבא" אומרים רק כשמתכוונים לאבא של מישהו אחר. יש לנו הכל, והכל שלם. למעני היא עושה את זה. הנה זה בא שוב. שוב השאלה הזאת. שוב יראו שאני לא כמו כולם. - "שם האב?" זה שאני מכיר את הרגע הזה לא עושה את זה יותר קל. אני מביט ברצפה. שיעבור כבר. - "מנחם" - "גילו?" - "הוא נפטר" אני רוצה להתאדות.
בכל הבית שלה אין כמעט זכר ממנו. מכתבים. תמונות. ספרים. כמעט כלום. כאילו היא דאגה שגם אחרי מותה לא אצטרך להרגיש בחסרונו. למעני היא עשתה את זה. לא מזמן סיפרה לי אחותי הגדולה והיחידה, שכשאמא חזרה הביתה אחרי שהוא מת, היא הודיעה לכולם שהיא לא תבכה בפני. אני לא צריך להיות חלק מזה. למעני היא עשתה את זה.
אולי לא היתה לו לוויה אולי הוא לא באמת מת. אולי הוא אף פעם לא היה חי.
אני עולה שוב על הכסא. מרים את הראש לחלל השחור של עליית הגג, מושיט יד ונוגע בתיבה. אני מושך אותה. היא כבדה, אבל לבסוף היא זזה.
אבק זקן ועיתונים ישנים וסמרטוטים מפוררים נופלים עלי ועל הרצפה. אני מושך עוד, מצליח לחלץ אותה, מוריד אותה בזהירות ומניח אותה על הרצפה. מין תיבת מטמון כזאת, מעץ, מחוזקת בחישוקי מתכת, עם מכסה מעוגל ועם שני בריחים גדולים שסוגרים אותה. כתוב על זה משהו. אלוהים. זה שלו.
אני לא ממהר לפתוח. תיבת פנדורה או תיבת מטמון, בשני המקרים אין מה למהר.
אני פותח את הבריחים לאט, בכוונה. אני מרים את המכסה. יש שם כמה שמיכות ישנות ומתפוררות, אני מוציא אותן בזהירות. מתחתן יש חליפה. החליפה שלו. כמו שהוא קיפל אותה, כנראה, בידיו, לפני כמעט ארבעים שנה. הבד כבר דק, אכול עש או תולעים פה ושם. כך בדיוק הוא בטח הניח אותה כאן כשחזר מנסיעתו האחרונה לחו"ל, קצת לפני שנלקח לבית החולים.
אני מוציא את החליפה בזהירות. אני ממשש את הבד שהוא היה האחרון שנגע בו. אני מחזיק את הז'קט בידי ומרחיק אותו ממני, אומד את הגודל והצורה שלו, ושל האיש שהיה פעם בתוכו. אני מניח את המכנסיים על הרצפה ומדמיין אותו לובש אותם. אבא. יש עכשיו דמות מאחורי המילה הנוראה הזאת.
לרגע הוא חי מול העיניים שלי.
עכשיו הוא כבר יכול למות.
Comentários