CV קורות חיים

אבקה לבנה

נשארו לי לא יותר ממאתיים דולר כשהגעתי לבסוף לחוף המערבי בעברה השני של היבשת, עם המכונית הצהובה החבוטה ששימשה לי כלי תחבורה וחדר שינה בלילות גשומים ושדרך מקלט הרדיו שלה האזנתי, בAM, לתוכניות הטוק שואו ברדיו שמוזרות המתקשרים אליהן היתה שונה בין מדינה למדינה בארץ רחבת-הידיים הזאת רק בנושאיה, אך לא ברמת הביזאריות שלה. תוך שאני עובר מסלון לסלון, מספה לספה אצל ידידיי (טוב, ידידותיי) משם, הייתי חייב למצוא מקור הכנסה. פתק על לוח מודעות באוניברסיטת ברקלי הוביל אותי להתקבל לעבודה בשיפוץ יאכטת-מירוץ שבבעלותו של אחד מעשירי הסביבה.

הייתי קם מדי בוקר מוקדם, עוצר בדרכי אל המספנה בדיינר הקטן, מצטרף לשאר פועלי האיזור ומזמין אוכל דביק ושמנוני וקפה אמריקאי - עם כל המשתמע מהמונח. אחר כך הייתי עוטה עלי בגדי-מגן לבנים, מסיכת אבק, משקפי-הגנה ומצנפת, ונכנס לבטן יאכטת המירוץ לעוד יום של הנחת שכבות-שכבות של פיברגלס, משיחתן בשרף ריחני שערבבתי משני חומרים, ולאחר שהתייבש - השחזה באמצעות משחזת גדולה שהעיפה באויר שבבי-פיברגלס זערוריים ולבנים שחדרו לכל נקבובית בעורי, למרות המיגון. כל היום הייתי מוכסה בשבה עבה של אבקה לבנה. רק אחרי האמבטיה בערב היה הגירוד נחלש מעט. לא נעים, אפילו מסרטן, אבל היינו צעירים, תמימים ותפרנים.

יחד איתי עבד הסקיפר השכיר של הספינה שאת שמו שכחתי, שפיקח על העבודה כדי שהכלי המשתפץ יאפשר לו להתחרות בהצלחה בתחרות הבאה, סובב אוסטרליה או מה שלא יהיה. היה גם מייק, המלח הנאמן שלו, שהיה אירי או סקוטי או ניו זילנדי, לא זוכר, ובילה את רוב חייו על הים. שלישיה מוזרה היינו, שני יורדי-הים ועכבר היבשה הזר, הפועל הלבן שלהם.

עוף

מבנה ארוך. עשרים אלף תרנגולות שוכבות על הקרקע, צפופות, בלי יכולת לזוז. חושך, בלעדיו אישה את רעותה חיים תנקרנה. אתה נכנס לסיבוב בוקר. מגביר קצת את עוצמת האור, עוטה כפפות על ידיך, ומתחיל לסרוק, הלוך וחזור. אסור שתפרוץ מגפה.

גופותיהן של המתות הטריות עדיין חמות. הוותיקות יותר כבר ירוקות, והריח העולה מהן מבחיל. אתה מרים אותן ומחזיק בהן ברגליהן בין אצבעותיך וממשיך לסרוק. מדי פעם אחת מההמון אינה מפנה לך את הדרך. היא חלשה מדי. חולה, או שבורת רגל. אתה מצרף אותה לצרור שבידך. בפעם הראשונה אתה בטוח שלא תהיה מסוגל לעשות את זה. אחרי יומיים אין הבדל בין זה לבין שתיית כוס תה. אתה לא יכול להימנע מתובנות היסטוריות. שתי ידיים מיומנות עוטפות צוואר בשתי טבעות אצבע-אגודל. תנועה קטנה, נטולת מאמץ וללא מחשבה מיותרת, והמפרקת נשברת.

את כולן, המתות מטעם עצמן וקורבנות הסלקציה שלך אתה מעמיס על המריצה, מביא אותן למשרפה ומפעיל את המתקן.

עוד אבקה לבנה

לימים עסקתי בתכנות של מערכות בקרה תעשייתיות. מחשב מיוחד ("בקר מתוכנת") מחובר במאות חוטים למיכלים, משקלים, מכונות ופסי ייצור, ומתזמר בין כולם, פותח את שצריך לפתוח, סוגר את שצריך לסגור, מתזמן את שצריך לתזמן, מאיץ, מאיט, מסובב, מחמם, מקרר, ומתריע. את כל זה אתה בורא, שורה אחרי שורה, במקלדתך. פחחחחחחד.

פעם אחת, באיזה מפעל לייצור משהו מפלסטיק, התחלנו להריץ את המערכת. לאט ובזהירות, כנדרש. חלקה הראשון של המערכת היה מיכל גדול שיכל להכיל כמה טונות של אבקה - אחד מחומרי-הגלם לפלסטיק שעורבב והותך למוצר הסופי. המיכל עדיין לא היה מחובר למערכת השינוע שמתחתיו, אבל האבקה הלבנה כבר הוטענה לתוכו, לצורך ההרצה הממשמשת ובאה.

איתרע מזלו של מהנדס הפלסטיק האחראי על הפרוייקט שעמד מתחת למיכל האבקה בדיוק כשאצבעותי שעל המקלדת ניסו לשכנע אותי שהגיע זמן לחזור הביתה, הכל עובד, הנה תראה - לחיצה, בדיקה, וסיימנו.

המגוף בתחתית המיכל נפתח, והוא מתחתיו. צבע הפנים של שנינו היה זהה באותו רגע.