"בּוּנָה דִימִינִיאָצֶה", בירך אבירם בבוקר טוב את הפועלים שישבו ליד שולחן הקרשים. אלו לכסנו אליו עיניים מנומנמות והניעו את ראשם קלות, שומרים את כוסות הקפה צמודות לשפתותיהם. הוא נטל קסדה אדומה והצטרף לאריה, מנהל העבודה, שעמד כבר ליד הסגמנט האחרון של הגשר ובחן את ריתום בוכנות הדחיפה. "סאמממק, מכל הימים דווקא היום מירצה לא הגיע ואני צריך ללמד מישהו אחר איך לחזק את האומים" אמר אריה. "זה יעכב אותנו? כמה זמן אתה חושב שכל הסיפור יקח?" שאל אבירם. "לא יעכב!. אני חותך את הזין אם אנחנו לא גומרים את זה היום" אמר אריה, ונזכר להוסיף "לא סיכון גדול, בין כה וכה הוא כבר נשבר לי". פניו הכהות והחרוצות של אריה החביאו זוג עיניים קטנות שתמיד נראו כאילו הן מחפשות משהו, בחוץ או בתוך מוחו, תמיד טרודות. גם כשהיה צועק על הפועלים או על אחת מקורות הבטון, היו עיניו כבר עוסקות בדבר הבא. "יאללה" הוא קרא לפועלים והתחיל לחלק הוראות ברומנית. למטה שטפה התנועה כאילו שום דבר מיוחד לא אמור לקרות היום.
אבירם נזכר ביום ההוא, לפני שנה וחצי. מיד לאחר נאומו של אריה אל נהגי הדחפורים - "דיר בלאק לפספס את הסימונים, שמעתם? פגעתם בכבל הלא נכון והלך על המשחק של מכבי הערב!" החלו הטרקטורים לחפור את היסודות לעמודים הגדולים, שכבר נוצקו במפעל באשקלון, חוזקם נבדק והם המתינו בחצר האתר הרחבה, יחד עם המתקנים המיוחדים, המנוף, ערימות מוטות הברזל, ואינספור חלקי המתכת והבטון, שאבירם כבר דאג מבעוד מועד להכיר את שמו ותפקידו של כל אחד מהם. אט אט התחילה לחלחל בו – ואותו - ההבנה שהוא, לבדו, עומד להיות המהנדס האחראי על ביצוע הפרוייקט הזה, גשר גדול שיעבור מעל לנתיבי התחבורה העמוסים ביותר במדינה, ושייבנה מבלי לעצור את התנועה לרגע. מבלי לסובב את הראש הוא ידע שעל התלולית מאחוריו עמד אז אביו, מביט בו בדאגה ובציפייה.
מיום שהוא זוכר את עצמו היה אביו לוקח אותו לבקר בכל מבנה שתכנן. שלוש פעמים היו מבקרים בכל מבנה. בפעם הראשונה היו באים לפני תחילת הבניה, כדי שיזכרו איך היה נראה המקום לפני שהכל התחיל. הפעם השניה היתה בעיצומה של הבניה – ביקור הסודות קראו לזה איתמר אחיו הצעיר והוא – בביקור הזה היה מספר להם אביו את סיפוריו של כל מבנה ומבנה – מה תפקידו של כל מתקן בכפר הקטן שנבנה באתר הבניה, על משרדיו, מחסניו וסדנאותיו, איך בונים יסודות לבניין על קרקע חולית, כיצד דיפנו את החניון עוד לפני תחילת החפירה, לאן לוקחים את כל העפר שנחפר, מניין מגיע הבטון, איך דואגים שהבניין הגבוה לא יתמוטט ברעידת אדמה. הוא אמר להם שאין שני בנינים שהם אותו הדבר, לכל אחד סיפור משלו. הביקור השלישי היה תמיד אחרי שהסתיימה הבניה והמבנה כבר עמד על תילו. מאז שנפטר אביו, מעט אחרי שהחל את לימודי ההנדסה שלו, היה אבירם נוהג, בכל פעם שהיה משהו מעיק עליו או שהיה משתרר עליו אי-שקט לא ברור, או כשהיה צריך לקבל החלטה חשובה, לבחור לו את אחד המבנים האלו, מבנה שונה בכל פעם, לנסוע אליו, להחנות את המכונית לידו ולהתייעץ שם עם אביו. כך עשה גם כשקיבל את ההצעה לעבוד בפרוייקט הגשר.
מרבית חבריו ללימודים באו ממשפחות של מהנדסי בנין. קשה היה להם להסביר לאחרים, והם גם לא הרגישו צורך מיוחד לעשות כן, מדוע בחרו דווקא במקצוע זה שנראה מיושן, נטול זוהר, משעמם ומאובק. ההתנשאות הסמויה והגלויה של תלמידי המחשבים והאלקטרוניקה, שגובתה מאוחר יותר במשכורותיהם הגבוהות פי שניים ויותר ובראוותנות הכאילו-אגבית שלהם לא הפריעה להם כלל. כמו חברים בכת סודית הם נשאו את גאוותם בחשאי, ולא חשו צורך לשתף אחרים בקסם שהכירו.
תשעה מקטעי גשר כבדים, שמונה מאות טון האחד, נוצקו באתר מאז אותו יום. שמונה מהם כבר נדחקו בזה אחר זה ברכבת ארוכה ואיטית, מעל לעמודים שהוצבו שם, כל מקטע דוחק את קודמיו אל מעל לעמוד נוסף. אם יקיים אריה את הבטחתו יעבור היום הגשר את עשרים המטרים האחרונים שלו, אורכו של המקטע האחרון, מעל לנהגים חסרי-המושג שלמטה., אדריאן השתלט בקלות על מלאכת חיזוק האומים לבוכנות במקום מירצה, סיים אותה בתוך חצי שעה והותיר את אריה ללא סיבה להתעצבן, דבר שלא סייע לשיפור מצב רוחו. קולות האנקה הכבדים שיצאו מגושי הבטון והפלדה המתחילים לנוע לאיטם לאחר שנלחץ כפתור ההפעלה של המשאבה ההידארולית כבר לא הפתיעו את אבירם. כך זה תמיד כשהענק מתעורר מרבצו ומתחיל למתוח את אבריו.
משהחל התהליך הארוך ולא נותר לאבירם הרבה מה לעשות, נתפנה מקום בראשו למחשבות שהמתינו. זה התחיל כשנכנס למטבח להרתיח את המים וראה על השיש את הטלפון ששכחה שם עינת. הוא רצה לכוון עבורה את השעון המעורר ולהניח אותו על שידת הלילה שלה כשראה את המסך: "נתראה מחר. יהיה כיף", היה כתוב שם. בתחילה לא הקדיש לזה תשומת לב מיוחדת והמשיך לדמיין לעצמו שוב ושוב את מראה הגשר מגיע לסוף מסעו, אך אז התחילה תחושה לא מוכרת להתגבש בתוך חזהו ולכווץ את מעבר האוויר בגרונו. מהסס ומתבייש בעצמו הוא מצא את עצמו שב אל ההודעה, רושם את מספר הטלפון על פתק, ושם אותו בכיסו.
את עינת הכיר כשהיא היתה פקידת מג"ד והוא מ"מ שריון טרי, ומאז לא נפרדו. מעט אחרי שהכיר אותה כבר לא היה ספק בליבו שהם מתאימים. לאחר שבירר בשקט שהיא פנויה פנה לתכנון ולביצוע מלאכת החיזור, שנתגלתה לו כפשוטה וקלה ממה שחשש. את הטיול הגדול לחו"ל המירו במסע במכונית מחוף לחוף בארצות הברית על מנת שיספיקו לחזור ולהגיע כל אחד ללימודיו – הוא ללימודי ההנדסה והיא לתואר ולתעודת ההוראה. חתונתם נערכה בתום שנת הלימודים הראשונה. הוא אהב את המעשיות השקטה שלה, את ההתעניינות האמיתית שלה בעולמו והקשבתה הפעילה לסיפוריו ואת הצורה בה ראו עין בעין את עתידם. גם חבריו ללימודים, שהמשיך לשמור עימם על קשר, חיבבו אותה. בשנה הבאה, לאחר תום שנת הלימודים, הסכימו שניהם - יוולד ילדם הראשון.
ועכשיו זה. הוא עמד והביט בנהר הבטון זוחל באיטיות מעל העמודים, וניסה להתענג על המראה, אך טעמו של המראה היה תפל. הוא ניגש למשרד, פתח את ספר הכתובות שלו במחשב הנייד, הוציא את הפתק עם מספר הטלפון והתחיל לדפדף. שורה יחידה על הצג שאבה אותו אל תוכה, ועימו את העולם כולו. זה גיל, לא סתם נראה לו המספר מוכר. במהרה שטף את הדממה הקפואה שבתוכו זרם אלים כמו מי נהר שפרצו סכר שלא חוזק כראוי, ומחשבותיו החלו להיטלטל בו בלי שליטה. הנה חבורת ה"יש לך פה עניין עם מהנדס בנין" יושבת סביב לשולחן ועינת מביטה בעיניו של גיל בחיוך, רק שניהם מבין כולם יודעים את כל מילות השיר. הנה הם במפגש האחרון של החבורה. גיל עמל, מיוזע, מעל הגחלים, ועינת מגישה לפיו פיסת בשר באצבעות מוכתמות בעסיס. הנה היא יושבת לידו מול המדורה, מבטה נעוץ באדמה ושפתותיה מסגירות את מחשבתה.
שמו של גיל לא הופיע על צג הטלפון בבוקר! אולי למדה את מספר הטלפון בעל-פה ומחקה אותו, שלא יחשוד? לא, יש לכל זה הסבר הגיוני אחר. הוא יחכה שתספר לו ואם לא תספר יגיד לה שראה את ההודעה וישאל אותה. הוא קם ויצא מן החדר, מקווה שהמחשבות יוותרו להסתחרר בחדר בלעדיו. אין שום סיבה שזה יהיה ככה, אמר לעצמו. הקשר ביניהם היה אמור להיות הדבר היציב ביותר בעולם. הוא הקפיד לצאת איתה לסרט או למסעדה לפחות פעם בשבוע, לתכנן עבורם בדקדקנות את חופשותיהם, פעם בשנה בארץ ופעם בחו"ל, להתעניין בסיפוריה על בית הספר ורכילויות חדר-המורים, לזכור את שמותיהם של כל עמיתיה, לעזור להוריה בתחזוקת הבית ולקנות פרחים בדרכו הביתה עם סיום העבודה בכל יום שישי. שום דבר לא היה אמור לגרום לה לשבת ולחייך חיוך רחב אל מול ההודעה שעל צג הטלפון כפי שדמיין אותה עושה ברגע זה ממש, חיוך שלו עצמו לא היה בו שום מקום.
"נסיים את בניית הגשר בדיוק בזמן", ניסה לגייס כוחות חדשים לכיבוש תודעתו. "תכנון, זה כל העניין" אמר להם המרצה ליסודות התכנון ההנדסי בשיעור הראשון, "העקרון החשוב ביותר בהנדסה הוא לתכנן, לתכנן, לתכנן. אסור להשאיר דבר ליד המקרה. צריך לכסות את כל המקרים האפשריים. תראו את זה בכל נושא שתלמדו כאן. אצלנו, שלא כמו אצל השכנים עם הקוקו מצידו השני של מגרש החניה, אין מקום לטעויות. אולי זה נראה לפעמים מייגע, אולי זה משעמם, אבל ככה צריכים הדברים להיעשות". ואכן כך עשה אבירם כאן. הימים הארוכים שבילה כאן, בקרוון הצפוף, בשמש ובגשם, בעשן המכוניות ובאבק, ברעש וברעידות הבלתי פוסקות לא בוזבזו לשווא. אפילו אריה שצעק באחד הימים הראשונים למנהל הפרוייקט, כשחשב שאבירם אינו שומע אותו: "תגיד, אתה חושב שאני מטומטם? אם אתה רוצה שאני אבנה לך את המפלצת הזאת תשלח את הילד הזה בחזרה לאמא שלו ותביא לי מישהו שכבר בנה משהו יותר רציני מארמון חול בים" - אפילו אריה אמר לו אתמול: "שמע, ילד, לא נעים להגיד, אבל אתה בסדר". ועכשיו, במקום שאביו יעמוד על התלולית, מביט בו כשעיניו מסגירות את מה שפיו מצליח בקושי לרסן הוא רואה רק אותם, את שניהם, עסוקים זה עם זו. אבל לא, הוא לא יתן לזה להשתלט עליו. הוא מדפדף במחשבתו במראה האתר לפני התחלת הבניה, בדמות העמודים המוצבים במקומם ומצפים לגשר, בתבנית הגדולה בה נוצקו הסגמנטים, ובסבכת הברזל שהנמלים הרומניות טוות בתוכה. "מוטות זיון אתם קוראים לזה?" משפד אותו צחוקה של עינת באוזנו של גיל. מספיק! הנה, יש הסבר הגיוני להודעה. עינת שוב מנסה לסדר לגיל בליינד-דייט. הכוונה ב"נתראה מחר" היתה לו ולבחורה. אבל "יהיה כיף"? הדלת נטרקת בפרצופו.
עכשיו הוא ייזכר איך חילצו הבוכנות התחתונות את הסגמנט הראשון מהתבנית בקולות ההתפצחות מלאי-הוד. הוא יחשוב על כבלי הדריכה העבים העשויים מפלדה שהושחלו במסלול מעוקל בתוך הבטון ונמתחו בכוח אדיר על ידי בוכנות עד שכמעט התפקעו, דורכים את הבטון להתמודדות הארוכה והקשה שצפויה לו. באמת מעניין אותה הבטון והברזלים שלך. והחיוכים השבעים האלו על פניה בזמן האחרון. ושיחות הטלפון השקטות בצד "עם המורים על ארועי החג". אידיוט! והמחשוף. סייל בקאסטרו, אמרה, כשידיה מונחות על בטנה, מותחות את החולצה כלפי מטה, כתפיה משוכות לאחור והיא מסתובבת ימינה ושמאלה מול המראה. הנה עיני הצבוע הרעבות של ההוא מצומצמות כמו עינית של מאזנת לייזר אל בין השדיים שלה. תזהר לא לקרוע לה את החולצה, יש לי רק משכורת של מהנדס בנין. הנה הם בדירה של גיל. משליכים כריות זו על זה על הספה וצוחקים. עליו. הוא ימשיך להביא לי פרחים ביום שישי, היא מגחכת. ועכשיו הם עוברים לשטיח. הוא הזמין אותי לבוא לבקר באתר, היא צוחקת. מתי יש לי זמן? ועכשיו במטבח על...... די!!! מהיום הוא יחזור הביתה מוקדם כל יום, ולא יודיע לה מראש. הוא לא יאפשר להם להמשיך ככה. הוא התחיל להיזכר בכל שיחות הטלפון הביתה שלא נענו, אבל אז צלצל הטלפון ממנה. מספר נשימות עמוקות ושתי חזרות מהירות לגיוס נימת קול הגיונית אפשרו לו להחליט לקבל את השיחה. "התחיל לזוז?" היא שואלת בקול עליז "כן" הוא עונה במאמץ, יודע מי מדגדג אותה, "אז אתה בטח נשאר שם כל היום, לא?" הוא לא יפתח לה את הפתח הזה "לא בטוח. אין לי הרבה מה לעשות כאן עכשיו. למה את שואלת?" "סתם, חשבתי שתתרגש מאוד כשזה יגמר" .
אריה הרים את ידו ונפנף אליו "זאת עינת?" הוא צעק, "תגיד לה שעכשיו זה זמן מצויין להביא את כולם לראות את הפרוייקט. כמו שדיברנו"
Comentários