אָדָמוֹן

... מקדש נוסף של דגון ניצב באשדוד, ואליו הביאו הפלשתים את ארון ה' לאחר שנפל בידיהם בקרב אבן העזר (שמואל א, ה ב-ה). מתיאור מפלתו של דגון לפני ארון ה' ניתן ללמוד שעל פי השקפת הכותב ניצב במקדש באשדוד פסל דמוי אדם: 'וישכימו בבקר ממחרת והנה דגון נפל לפניו ארצה לפני ארון ה' וראש דגון ושתי כפות ידיו כרתות אל-המפתן רק דגון נשאר עליו' (שם ה ד).

מאז ימי קדם רווחה אטימולוגיה עממית שגזרה את שמו של דגון מדג. פרשני ימי-הביניים נחלקו בשאלה איזה חלק בדמותו של דגון דמה לדג : רש"י פירש שכולו דג, דוד קמחי סבר שרק מבטנו ומטה דמה לדג, ואילו לפי יצחק אברבנאל היה ראשו של דגון דמוי דג. התיאור של דגון בדמות דג מצא הד גם במחקר המודרני; ולהאוזן ואחרים בעקבותיו אף הציעו להשמיט את האות נו"ן משמו של דגון בפסוק הנזכר. ואולם על פי תרגום השבעים ותרגומים אחרים נכתב במקור 'רק גו דגון נשאר עליו', ולפיכך אין ספק שהכותב ראה לנגד עיניו דמות אנתרופומורפית של האל. התפיסה העממית על דגון דמוי הדג הושפעה מן הסתם מדמותה של אלת אשקלון הסמוכה, עתרעתה ( Atargatis/Derket ), המופיעה בתיאורים ספרותיים ועל מטבעות כבת-ים בעלת זנב דג. גם בחפירות אשדוד, בשכבה ההלניסטית, נמצאה לוחית מעופרת בדמות אישה בעלת זנב דג.

---

גלית היתה ילדה רגילה, כמו כולן, פרט לעובדה המעציבה שלא היה לה סנפיר זנב. במקומו היו לה רגליים. בשנות חייה

הראשונות, עד שעלה בידי הוריה לגייס את המשאבים הנדרשים למימון המתקן החשמלי, נאלצה להשתמש בכוח סנפיריה הדקים כדי להניע את המדחף אליו היתה מרותקת. לא זו בלבד, אלא שכדרך הטבע נאלצה גלית לספוג מדי יום את נעיצות העלבונות שהטיחו בה בני גילה, תמימים באכזריותם כפי שרק ילדים יכולים להיות. למרות כל זאת, הצליחה גלית, כשגדלה ועמדה על דעתה, בגלל חוסנה הפנימי הטבעי, ובעטייו של החינוך המשובח שהעניקו לה הוריה, לא לחוש כל נחיתות מול שאר בני הים, ועשתה חייל בלימודיה ובעיסוקיה הרבים. דא עקא, למרות שסירובה להתייחס על עצמה כשונה הדביק את סביבתה במהירות ביחס דומה, ומגבלתה הפכה להיות בלתי-מובחנת בכל מקום בו שהתה זמן משמעותי כלשהו, היו הדברים שונים בתכלית בענייני אהבה. דעות קדומות הנטועות במסורות ששייריהן סרבו לנשור מתודעתם של בני הדורות הצעירים כמו גם אינסטינקטים קמאיים, ביולוגיים-אבולוציונים (כפי שיטענו הנאורים יותר), גרמו לבני המין השני לחשוש מקרבתה האינטימית, וכך יצא שלילותיה של גלית היו ההפך הגמור מימיה הפעלתנים ושוקקי החיים.

חלקו התחתון של גופה של גלית היה עטוף תמיד ביריעה צבעונית שמספר תפקידים לה: לשפר את יכולת התנועה שלה, למנוע את אי-הנעימות שהמראה עלול לגרום לסביבתה ועוד יותר מזה - את אי-הנעימות שיגרמו לה-עצמה נעיצות העיניים הבלתי-נמנעות. בשל כך טעו הבריות לחשוב שהיריעה נועדה להצניע מראה מבהיל של סנפיר קטוע, או, למצער, מעוות. על הרגליים שהחליפו את מקום סנפיר-הזנב ידעו רק גלית, הוריה, הרופאים שטיפלו בה,ופרופסור אחד לארכיאולוגיה.

אותו פרופסור, שראה במקצועו ייעוד ותכלית, לא שאף, כמו חברו הוותיק למקצוע ששחה לעולמו זה מכבר, לקשור את שמו לתגליות רבות-רושם של חפצים ואתרים שחיזקו מיתוסים עתיקים ומפוקפקים. בעיניו, תפקידו של הארכיאולוג היה לשמש חוליה נוספת בשלשלת הסיזיפית שבאמצעות עבודה מפרכת ומונוטונית (מסיבות ברורת המושג "עבודת נמלים" לא היה מוכר באותם מחוזות) מגלה פרט ועוד פרט על אורחותיהם, אופן מחשבתם ותולדותיהם של אבותיו. אם נודע שמו בקרב ההדיוטות, היה זה רק בעטיו של אותו מטבע עתיק ועליו דמות בן ים שלתחתית גופו מחובר זוג רגליים במקום סנפיר-זנב, מטבע אותו מצא בעונה השתים-עשרה לחפירות שניהל באחת מחמשת עריהם העתיקות של מי שכונו "עמי החוף". כשהתפרסם הגילוי בעיתון, כשנה לאחר הולדתה של גלית, מיהרו הוריה לקבוע עימו פגישה, וביקשו, בתואנה כלשהי, לשמוע את כל שיכל לספר להם על המסורות העתיקות, המיתולוגיות והפולחנים שנקשרו בדמויות שלגופן מחוברות אותן גפיים יבשתיות חסרות-תועלת. וכך שמעו מפיו על המכנים המשותפים הרחבים בין הסיפורים שסופרו בתרבויות השונות, על בני היבשה שמשכו בכבלי-קסם את בנות הים התמימות אל המים הרדודים ושבו את ליבן, על יסוריהן הנוראיים של בנות הים, קרועות בין שני העולמות, על פירות-אהבתן, רובם תינוקות נטולי-זימים שנידונו למוות עם לידתם, מלבד אחד, בעל-זימים אך נטול-סנפיר, שנתפס ברוב התרבויות העתיקות כחצי-אל או אל. המטבע שמצא הארכיאולוג חיזק את ההשערה ששמו של האל הראשי של עמי החוף – אדמון – לא נגזר דווקא מצבע שיערו, שהיה, אכן, כעין החלודה. כיוון שרצו לשמוע עוד, ובמיוחד ללמוד על אזכורים של אותם יצורים היברידיים שמלבד רגליים היו להם גם ריאות לצד הזימים, כפי שגילו הרופאים גם אצל גלית, החליטו ההורים לשתף את הפרופסור בסודם, ולא הצטערו על כך, בהיותו אדם נעים ודיסקרטי, שהבין את גודל מצוקתם והיה להם לידיד ולאוזן קשבת.

כשהיתה גלית הולכת, לדבריה, "להרהר, לספוג השראה ולנסוך שלווה בעצמותי" במקומות בהם היתה קרקעית הים חולית ומלטפת, ולתת לגופה להתמסר לנדנדת הגלים החרישית, ונעלמת לשעות ארוכות, לא חשד איש במה שקרה באמת באותם ימים. את מה שהסתירה היריעה שכיסתה את פלג גופה התחתון של גלית לא יכלו לנחש. איש גם לא יכל לשער את מרכיביו של אותו תמהיל נוראי של אושר, חרדה, ורגשות-אשם שנרקח בבטנה של גלית. למרות ששפתם וכתיבתם של בני היבשה לא היו זרים למלומדיהם שהשכילו לפענחם מתוך אותם כתבים פזורים שהושארו על החוף

ושגלי הים לחכו והביאום אליהם, איש מבני הים לא ראה את הידיעות שהתפרסמו באותו יום בכל עיתוניהם של בני היבשה:

" אשדוד: תינוק נטוש נמצא בחדר מדרגות"