ביקורת שיר

כשהלכתי לשם

כבר היו חמישה

אחד אחד הם נשזרו

בחישורי אופנים

אחד מהם, יעקב

שלשל חבל מתנדנד שעניבה

בקצהו

וחיוך ספק עווית

רופס, שמוט ראש משם

פוקו. בסנוורים.

לא יכלתי יותר

ידעתי

שיעקב

---

לא מפתיע שהמשורר בחר דווקא בשם "יעקב" לדמות היחידה המוזכרת בשמה בשירו זה. אם נניח, כפי שכבר נאמר לא אחת מעל במות ספרותיות, שאמנות אמיתית אינה שואבת דבר מהמציאות, אלא יוצרת אותה ב(נאמר) אקט סינגולרי בריאתי וכאוטי-לכאורה, נבין שהבחירה לא היתה מקרית. הצירוף המבריק של חמשת הדמויות (שיכולות, בשילוב בלתי-צפוי, לסמל את חמשת חומשי התורה מחד, ואת משחק הילדים התמים "חמש אבנים" בו בזמן, תוך מניעת כל סתירה או מתח פנימי ביניהם - שימוש דומה לזה שנעשה בשירתו המוקדמת של עזרא פאונד בה הדהד המספר "שתים" בדואליות רזוננטית שנגזרה מעצם משמעותו המכפילה של המספר ומנשואיו, זוגות נשואים מחד, וכפי שמרומז שם, האברים הזוגיים היחודיים למין הנשי על משמעויותיהם הארוטיות מאידך), עם חישורי האופנים (ולא חמק מאיתנו ההקשר היחזקאליאני) - הצירוף הזה מוליך אותנו בדרך כבושה היטב אל פתח אוהלו של יעקב אבינו - יעקב המורכב, האנושי, הרב מימדי, לפני שהיה ל"ישראל" הצברי והשטוח.

ומכאן, לאחר שפועלי במת-האסוסיאציות סיימו את מלאכת הרכבת התפאורה, ובהמשך כמעט ישיר לדמותו המקראית מפתיע אותנו אותו יעקב: שלא כמו שאר ארבעת השזורים האחרים הוא מפר את פסטורלית הפסיביות הכנועה והמשלימה ("נשזרו", כאילו מעצמם, ביוזמתם, מתוך מין כוח פנימי חזק מהם שאין הם אלא שמחים להתמסר לו) ובאקט בוגדני הוא משלשל חבל-תלייה מורבידי שמפר את הקומפוזיציה ההרמונית. בקצה החבל מתנדנד, כמו מטוטלת (ולא נסתר מאתנו ההקשר הפוקויאני בשני מובניו - הפיזיקלי-קוריוליסטי - "ואף על פי כן נוע תנוע" - והמטפורי הנשאב מהתייחסותו של אומברטו אקו ותורת הקשר המאוחדת שלו [וגם כאן, כמובן, הרמיזות הפיזיקליות לתורת מיתרי-העל והגאולה היוניפיקטיבית שהיא מבטיחה להביא ליקומ(י)נו אינן מקריות]) - מתנדנד אדם שחיוכו, במבט שני, אינו חיוך, אלא עווית מוות אחרונה - לא של השלמה, אלא של מאבק שאינו מסתיים בכניעה, אלא בחידלון טוטאלי, של היעדר מוחלט. גם כאן, אם נשים לב, שותל הכותב רמיזות לחיוך אחר, חיוך שגם הוא, כמו החיוך בשיר, נטול גוף נושא חי - חיוכו של החתול מצ'שייר - והדרך קצרה ל"כולנו משוגעים כאן. אני משוגע. את משוגעת" כמאמר אותו חתול - אמירה אקזיסטנציאליסטית שמבנה את מהלך השיר לתוך תמה קונסיסטנטית להפליא.

ברור לנו כעת, כמו למשורר, שמצב כזה, למרות שכאשר מגרדים ממנו את שכבות הצביעות וההדחקה אינו אלא מהותו הרגילה של קיומנו עלי אדמות, נתפס, לכאורה, כמפתיע וסוריאליסטי, ולכן הוא מכה אותנו במלוא עוצמתו של אור בהיר ונטול ניואנסים ודקויות ("סנוורים"). ואז כאשר התמונה מתבהרת, תרתי משמע, בזרקור תודעה כזה, מגיע רגע ה"אהה!" ומתברר שמה שנראה לנו כמוזר ובלתי-מתקבל על הדעת הוא-הוא הדבר הברור ביותר מאליו, הוא תמצית ההוויה. ותמצית זאת אינה יכולה להתגלות באקט של התבוננות כלפי חוץ וגילוי - ב"אאוריקה" - "מצאתי ", אלא אך ורק בשחרור נרווני והגעה ל"ידעתי".