נוכחות

המיטה שלה נשארה בדיוק כמו שהיתה כשהוצאתי אותה ממנה בבוקר לפני יומיים. כך היא נשארת תמיד מאחורי בשעות הארוכות שאני יושב ליד שולחן המחשב . קיבלתי אותה בהשאלה מחבר כשנפרדנו. מיטת תינוק סטנדרטית מעץ בהיר. שמחתי שהיא דומה למיטה שנשארה בבית אימה. היא תרגיש כאן בבית, החלטתי בנחישות.

עוד מעט היא תהיה בת חמש. אבל לא אכפת לה שהיא עדיין ישנה במיטת תינוק. אני בטוח שלא אכפת לה. היא לא אמרה לי את זה. היא לא יודעת לדבר. אבל אני יודע.

הסדין הוורוד לא מתוח, מקומט, כמעט מתקלף מהמזרון. הקפלים שעליו נוצרו בתנועות גופה הקטן כשהיתה פה לפני יומיים. שמיכת הפוך הכחולה, עם ציורי הבועות התכולים-לבנים גם היא סתורה, בדיוק כפי שהיתה כשהוצאתי אותה מהמיטה בבוקר. כך זה ישאר, כמו תמיד, עד שתגיע לכאן שוב. כך היא נשארת איתי, בחדר.

אולי משהו מחום גופה עוד אצור שם, מתחת לשמיכה. אם אסדר אותה לא תרחף כבר בחלל דמות החיוך העייף שלה וידיה הקטנות המושטות לכיוון המזרון כשאני מביא אותה למיטה לישון, לאחר שנתתי לה ללחוץ על המפסק ולכבות את האור. יעלמו גם מראות ההתפתלויות וקולות המלמולים שלה בזמן החלום הרע, ומראה השינה השלווה שבאה בעקבותיהם אחרי שבאתי ללטף אותה "אבא כאן, עתליה, אבא כאן". ישתתקו הדי הנקישות על דופן המיטה: "בוא אבא, בוקר, כבר התעוררתי", יתפוגגו החיוך הרחב והעיניים טובות-הלב ומכירות-התודה שלה כשהיא רואה אותי מגיע להוציא אותה, אפוף ומחוייך, לשאת אותה על כפי ולהניח אותה בעדינות על השטיח שלה בסלון.

על השמיכה מוטלת הבובה שלה. זאת שהיא מניפה בשתי ידיים מול עיניה לפני שהיא נרדמת, מסובבת, מנסה להחיות אותה, ומחייכת. זו ששמתי לה בין הזרועות לחבק כשהסתובבה מצד לצד, לא יכולה להרדם. וגם הקוף שלה מונח שם. מפורקד עם זרועותיו הארוכות על הסדין בשולי המיטה. אותן זרועות שמתנופפות בכל פעם שאני זורק אותו לגובה ונותן לו לנחות ליד ראשה כשהיא מתפקעת מצחוק תם וטהור, שוב ושוב, עד שנמאס לאחד מאיתנו.