הוא עומד לידה, מעט מאחור, מצביע על הכפתור וקורא בקול את הכתוב: "אספרסו". היא מהנהנת ולוחצת. ה“אספרסו" – כפי שיצרני מכונות כאלו קוראים לרכז קפה נמס במים פושרים - נמזג לכוס חד פעמית. הוא מביט מאחור במבט סבלני וממתין שתוציא את הכוס. ניכר בה שהיא עושה מאמץ לשמור על חזות רגועה, אבל משהו בפיזור הנפש בו היא מבצעת את הפעולות מסגיר את אי-השקט שלה.
"אתם אחריו" אומרת פקידת הקבלה, "הבדיקה* לוקחת בערך עשרים דקות".
האשה דודתית, גוצה ומקררית-משהו, לבושה בהידור המירבי שמאפשרת לה הכנסתם הלא גבוהה, כפי שזה נראה. שיערה הכהה מגולגל בקפידה לפקעת מאחור ומסרגה תקועה בו. ברור שחשוב לה להראות מוקפדת. אבל לא בה נתמקד, אלא באיש שלה, שנראה שהוא עדיין מרגיש חום וקרבה מסויימת, עדינה ולא מתלהמת, אליה, או לאשה שהיא פעם היתה. שניהם, זה ברור גם מבלי להקשיב למבטאם, לא מכאן באו.
הוא עומד זקוף. מבטו רך ודיבורו שקט. הוא גבוה ממנה בהרבה. רזה, אפשר לומר כמעט כחוש. את גילו קשה לאמוד – ישנן נסיבות חיים בהן אנשים מזדקנים מהר. יותר מחמשים, אולי קרוב יותר לששים. שיערו המלבין, שהגבול בינו לבין מצחו גבוה ומפורץ, ארוך מאוד, ואסוף לקוקו מוקפד מאחור. עדיין לא לבן מספיק, דליל מספיק או אניצי מספיק כדי להיראות פתטי. מראה והתנהלותה של האשה שרומזים שהיא מקדמת את זקנתה המשמשמת ובאה בהכנעה, אולי אפילו בברכה, רק מדגישים את היאחזותו-הוא בשארית נעוריו (היאחזות שכמו השיער שלו מתקרבת אל גבול הנלעגות, לא חוצה אותו). הוא לובש מכנסי ג'ינס זולים, מהסוג הנקנה בשוק הכרמל, גם נעלי הספורט ומעיל הג'ינס שלו נראים זולים, כאילו נקנו באותו המקום.
אני מניח שיש לו נטיות אמנותיות. הוא יכול להיות נגן זוטר בתזמורת באחת מערי השדה. אולי הוא מציב כסא מדי ערב על אחת הטיילות ומצייר פורטרטים של עוברים ושבים תמורת סכום צנוע. סביר יותר להניח שהוא אינו יכול להמשיך לעסוק במה שעסק בו בארץ הולדתו, והוא מתפרנס מעבודה פשוטה כלשהי . גילו, חיוניותו השקטה ופניו החכמות רומזות לי שהוא אינו מאבטח, כפי שאינני יכול להמנע מלחשוב במבט ראשון. אולי הוא משלים הכנסה במתן שיעורי נגינה. נראה כאילו למרות הצמצום החומרי הגלוי לעין, הוא שמח בחלקו. הרוגע ששורר עליו והדרך בה הוא לובש את בגדיו ומסדר את שיערו מראים שלא איבד את כבודו העצמי. הוא שמח, או לפחות משלים בשלווה עם הגירתו. שום דבר בו אינו משדר ריחוק מתנשא מעל הילידים או רצון לחזור לשם.
אולי יש להם ילד או ילדה, אחת, לא יותר. שוב אינני יכול להימנע מהסטריאוטיפ כדי למלא את החורים. אני משוכנע שהם אינם חוסכים מהמעט שיש ומאפשרים לה לקבל את החינוך הטוב ביותר, בעיניהם, שניתן. לבטח הם גאים בה, ושהוא אוהב אותה באותו שקט מאופק בו הוא מראה את רגשותיו לאשתו. הבת אינה מרדנית. אין לה נגד מה, אני מסיק מהליכותיהם של הוריה.
הם גרים באחד מפרברי הכרך. רמת הכנסה שלהם לא מאפשרת להם לגור במרכז העיר. גם לבושם אינו מתאים. הם קמים מוקדם כל בוקר, ונוסעים לעבודתם באוטובוס. ברכב שקנו הם משתמשים ליציאות הנדירות שלהם, ולטיולי שבת לחוף הים שהם עורכים מדי פעם בקיץ. עוד מעט בתם תקבל רשיון, והם יתנו לה את המפתחות בלי חשש.
השיער שלו עדיין לא נותן לי מנוח. אשתו אינה מספיקה לו כדי לאפשר לו לממש את זהותו בעיני עצמו. אני מעלה בדמיוני שהוא יוצא מדי פעם למקומות בהם מתאספים צעירים ממנו בהרבה, דוברי שפתו, ובעזרת הרבה אלכוהול הוא מנסה לשחזר לשעות ספורות את מי שהיה ואת מי שהיה רוצה להמשיך להיות. הם, בתורם, והן בתורן, מפרגנים לו את נעוריהם, ספק ביראת כבוד, ספק בסקרנות, ספק בפליאה, ספק ברחמים.
* את הבדיקה הזאת, מן הסתם, נאלצתי לעבור גם בעצמי. במרתף אפלולי (ממש כך) יושבת רופאה בגיל העמידה, עבת-בשר, שיערה מחומצן ומבטאה מאשר את מה שכבר ידעתי, מחברת ומנתקת מגופך אלקטרודות בזריזות תכליתית, מניפה אצבע מעל מקלדת שכבר התרגלת לכך שלמשמע נקישתה יזמזם באיבריך לרגע הזרם החשמלי האלים והם, האיברים, יקבלו חיים עצמאיים. אתה מביט בקיר, נועץ מבט בתמונת הפרחים הגסה והמכוערת, ומערפל את הכרתך ככוונה - בהצלחה לא מבוטלת, להפתעתך. כשמוסרות האלקטרודות היא עוברת לשלב המחטים. מחט ננעצת בשריר, ואתה מתבקש לאמץ אותו. רמקול מנגן לה את שירת העצבים שלך, והיא נותנת ציונים לקומפוזיציה. גם אתה יכול לשמוע, בתנאי שהקולות הבלתי-רצוניים שאתה מפיק מגרונך אינם מתגברים עליה. שערו בנפשכם, לא נדרשתי לשלם עבור זה אולי בגלל ששכחה ללבוש את בגדי העור השחורים שלה.
Comments