ימי הבינתיים

העליתי בנפש: ימי הבינתיים, פרוסות זמן בלא-כלום-ממוּתק מרוּחות,

בְחיים מוזנחים ושמוּטֵי עפעפיים עונדים פרצופַי הרבים מסכות.

זמן נמס ונוזל בשגרת בְּהִיה, העולם מתנגן לו על שְדֵה ראִיה,

ושׁוֹחחת הרוח, מהוּתָה תְהִיָה: היִהיֵה הוא בדיוק כמו הרֵיק שהיה?

יום, עוד יום ועוד יום, הוויה מרוּקנת - אני לא משוגע, לא קופץ משום גג,

מין ישות מסתורית פתרוֹנִי מארגנת, חוצה עבורי את רגעִי המזּוגג,

ערפל מדוּמַע וּפְזִילת הכרה, מגוּשֶשֶת הדרך באפור עננים,

אבל הֶבֶל הכל, הֶבֶל, הָבֶל הכל, כי הכל הבלים - כך אומרות השנים.

והאצבע קולֶדֶת מסמך על מסך, מרדדת מוחי בשחור על לבן,

עכביש אצבעות קְלִיק וקְלָק כך בסך, מהפנט הכרה לרפיון מנוּון,

כך וכך, ואחרת, וגם במהופך, או ישר, אבל מה זה בכלל משנה,

דועכת גחלת, תוחלת לפח, רק היד עוד רוקדת. אין מה לקנא.