מגשית הכסף

ליום העצמאות

והארץ תשקוט, עין גחלת אודמת

תעמעם לאיטה ביערות עשנים

ואומה תעמוד בפקקים, לא נושמת

להגיע הביתה לפני יום שני…

היא במנגל היתה, זללה היא בסער,

נפנפה ובלסה ובערב סיימה,

רק בת קול תקרקר ותגעה מן היער,

ותאמר לה: "הקשיבי נא לי, האומה"

אז תשאל האומה, עייפה וכורסת,

ואמרה "מי אתם?" והמה, שוקטים,

יענו לה: "אנחנו מגשית הכסף

שעליו תחגגי את מדינת היהודים"

מרוטים עד בלי קץ, כרותי רגל וזרוע

ונוטפים טיפות דם אחרונות של חיים,

דום יונחו על האש הצורבת, בלי נוע

ואין אות אם נאים הם, או כבר צלויים.

כך יאמרו, וגלשו אל גרונם האפל

והשאר יסופר בתולדות ישראל.