מספר פעמים בשבוע, כשהקטנה ('קטנה') אצלי, אנחנו יורדים לכמה שעות לפארק.
בהתחלה הולכים לנדנדה. לידנו תינוקות וילדים צעירים ממנה בהרבה, מתנדנדים לצידה. וכולם, הם והיא, צוחקים בקול ובהנאה.
ולפעמים, כשמגיעים ילדים חדשים שאינם מכירים אותה הם ניגשים במבוכה ושואלים אותי 'מה יש לה?'. ואני עונה להם בסבלנות ומסביר הכל והם ממשיכים לשאול בסקרנות, ומקבלים תשובות לכל שאלה.
ואם הם מביאים חטיפים או פירות, הם באים להציע לה, לא לפני שישאלו אותי, דוברה הנאמן, אם זה בסדר לתת לה. ולפעמים הם נעמדים מול הנדנדה שלה ועושים תנועות והעוויות וקפיצות ומצחיקים אותה.
וכלבי השכונה גם הם באים לעתים, יחד עם בעליהם, לשעשע אותה, והיא, צוחקת וחוששת יחדיו, מנסה ללטף אותם וזוכה לליקוק חברי.
וכשהיא מחליטה שמיצתה בנדנדה, היא מובילה אותי לספסלים המוצלים במרכז הפארק, שם כבר מחכים לנו חברינו המוכרים - הזקנות הסיעודיות, חולה הפרקינסון, הקולונל הווטרן הרוסי בן הכמעט מאה שעדיין מקפיד לצעוד סביב הפארק מספר פעמים, לפני שיתיישב לתת מנוחה לרגלו האחת ולפרוטזה שהחליפה את השניה בשכבר הימים, וגם הפיליפינית, ההודית, האוקראינית והנפאלי - שלא מוותר ולו כזית לחולה הפארקינסון שכוחו הולך ואוזל על הצעידה וההתעמלות היומיות. הפיליפינית והנפאלי מדברים ביניהם, בעברית, על חייהם ועל תוכניותיהם ושאיפותיהם, והיא, היא מתעקשת לנסות לנהוג בכסאות הגלגלים של כולם.
והשמחה והצחוק רבים, מזקן ועד טף.
ואנחנו, לא צעירים, לא זקנים. ילדים גדלים ואחרים באים במקומם. זקנים עוברים לעולמות טובים יותר ורק אנחנו, אנחנו ממשיכים לבוא לכאן. חיים מחוץ לזמן.
Comments