על (אי) קיומו של אלוהים והגיחוך שבאגנוסטיות

הגישה האגנוסטית (אי אפשר לדעת שאלוהים קיים, אבל גם לא שהוא אינו קיים) טוענת שהיא ההתיחסות ההגיונית היחידה לשאלת קיום האלוהים, ושאי אפשר להפריך קיום של שום דבר, כולל של אלוהים:

יש באגנוסטיות שני באגים:

- ראשית יש אפשרות להוכיח את אי קיומם של רוב האלוהימים המקובלים, כמו למשל האל התנ''כי. כשנטענות עליהם, על פעולותיהם ועל העולם שבראו טענות עובדתיות והטענות האלו אינן נכונות, סימן שהאלוהים המתואר אינו אמיתי, כי המציאות סותרת את קיומו על פי התיאור הזה. (יתרה מזאת, ברבים מכתבי הקודש קיימות פשוט סתירות, כך שמושג האלוהים מופרך מראש, לוגית).

אלוהי התנ''ך פשוט אינו קיים, אלא אם כן יש דרש וסוד בכתבי הקודש וניתן לפרש כל דבר על פי הצורך, בדיעבד (דוגמה פשוטה היא "הזמנים היו שונים, שנה של אז אינה שנה של היום"). אבל אז כל דבר יכול להתפרש ככל דבר, ואז אין שום משמעות לשום אמירה. כל דבר יכול להתפרש ככל דבר. ולכן אין שום משמעות לשאלה "האם אלוהים קיים".

כמובן שניתן להגדיר את המושג "אלוהים" כ"טבע" או ככל יישות מטפיזית שהיא, מבלי לומר עליה כלום. כשמדברים על שאלת קיומו של האלוהים לא מדברים על אלוהים מהסוגים האלו כיוון שכמעט כל מי שאומר שהוא מאמין באלוהים אינו מתכוון למשמעות הזאת של המילה. אילו היינו רוצים לדון בקיומו של אלוהים מהסוג הזה היינו שואלים "האם קיימת מציאות מטפיזית" - וזוהי שאלה שונה בתכלית.

- שנית, אגנוסטיות היא אמירה שאין לדעת על קיומו של *אלוהים* ובכך נותנת לו מעמד מיוחד מכל הדברים שאין אפשרות להוכיח את חוסר קיומם. אגנוסטיות אינה עוסקת בקיומו האפשרי של קנקן התה של ראסל* או של מפלצת הספגטי. היא מעניקה לאלוהים מעמד מיוחד, ובכך מעלה אותו לדרגת מציאות גבוהה יותר מאשר כל דבר בלתי ידוע אחר, בעוד רמת הוודאות לגבי אי קיומו גבוהה בהרבה יותר מהוודאות לגבי אי קיומם של רוב הדברים בעולם (וזאת מהסיבה שנאמרה לעיל: הטענות העובדתיות על אלוהים אמורות להתבטא במציאות במקומות רבים, והן מתגלות כלא נכונות פעמים רבות, מה שלא ניתן לומר על קנקן התה של ראסל למשל).

---

* "אילו טענתי שבין כדור הארץ למאדים מסתובב קנקן תה מחרסינה במסלול אליפטי סביב השמש, איש לא היה יכול להפריך את הטַענה שלי כל עוד הייתי דואג לציין שמידות הקנקן כה קטנות, כך שלא ניתן לצפות בו אף בטלסקופ החזק ביותר העומד לרשותנו. אך אילו הייתי עומד על הטיעון שלי ואומר כי מכיוון שלא ניתן להפריך את הטַענה, זו תהיה עזות מצח מצד ההיגיון האנושי לפקפק בה, איחשב בצדק למי שמדבר שטויות. אם, לעומת זאת, יטענו לעצם קיומו של קנקן תה שכזה בטקסטים עתיקים, יְלַמדוהו כאמת מקודשת בכל יום ראשון, ויחדירוהו לראשיהם של תלמידי בית ספר, אזי פקפוק באמונה כזאת ייחשב לסימן לחריגות, ועלול להוביל את המפקפק לטיפול פסיכיאטרי בעידן הנאור, או לאינקוויזיציה בעידן קדום יותר."

ברטראנד ראסל