על דת ומוסר

על דת ומוסר

בהמשך ובהשראת הפוסט של תומר פרסיקו על יחס החברה החרדית למעשיו של חיים ולדר:

אולי הפוסט הזה ירגיז כמה אנשים. דת היא נושא נפיץ, שאנשים לוקחים אישית, ובאופן קשה. עוד יותר מענייני קבוצות ספורט (עוד סוג של דת).

אבל חייבים להגיד שהדוגמה הזאת של חיים ולדר והרהביליטיציה האוטומטית אותה הוא מקבל בקרב החברה החרדית (ולא חסרות דוגמאות נוספות לרהביליטציה כזאת בחברה הדתית הלא חרדית, בכל הזרמים והדתות) מעלה את הנקודה הבאה, שהרבה זמן רציתי לכתוב עליה:

הדת אינה דרך טובה או יעילה לגרום לאנשים לנהוג באופן מוסרי, ופעמים רבות אף ההפך. וזאת מכמה סיבות:

לרוב בני האדם יש מוסר פנימי טבעי, ואוניברסלי. ניתן לראות זאת בכל החברות והתרבויות. פגיעה פיזית או אחרת בבני אדם אחרים אף פעם אינה נחשבת כמעשה ניטרלי ובנאלי. היא יכולה להיחשב לגיטימית כאשר עקרון מוסרי, צורך או דחף אחרים גוברים על הערך השלילי שלה, אבל היא אינה ניטרלית ואינה נחשבת כיישום ערך חיובי. גם מסדיסטים ייגזל הסיפוק ממעשיהם אילו הפגיעה תהיה עבורם חסרת משמעות. הרוע האינסטינקטיבי שגלום בה הוא מה שגורם להם לסיפוק.

הדתות, מצידן, מנכסות לעצמן חלק מכללי המוסר הטבעיים שלנו כחלק מכלליהן השרירותיים (בהגדרה), ומנסחות אותם כציווי שמיימי. עד כאן, נניח, בסדר, למרות שכדי לנסח את מה שרובנו יודעים אין צורך להמציא מציאות מדומה, לדכא ספקנות ולהתעלם מהמציאות האמיתית.

אבל הניכוס הזה יוצר מספר בעיות חמורות:

1. הבעיה הראשונה היא שמכאן והלאה ממשיכות הדתות (אלו שאני מכיר, כולל כתות למיניהן שאין שום הבדל בינן לבין דתות) ומוסיפות כללים שאינם תואמים לכללי המוסר הטבעיים, לפחות במצבים מסויימים, ולעתים סותרים אותם באופן בוטה. פעמים רבות נדרשים הכללים החדשים האלו לצורך עידוד ציות, אחדות וכפיית הדת, ובמקומות בהם יש התנגשות הם גוברים על כללי המוסר הטבעיים. כך בדוגמה שלפנינו. כך בדוגמת יחס חלקים נרחבים מהחברה והממסד הדתי למוטי אלון לאחר התגלות מעשיו. כך גם בהתגברות ציוויים אלוהיים טריטוריאלים על כללי מוסר אחרים כפי שניתן לראות בהתנהגות חלק מהמתנחלים בשטחים, ובמפעל ההתנחלות עצמו. בצורה קיצונית מגלמים את העיוות הזה המחבלים המוסלמים המתאבדים, עם ההבטחה הדתית לגן עדן (ובתולות) בעולם הבא על חשבון חיי אדם רבים (כולל שלהם עצמם).

אולי כתוב בכמה מקומות ש"בין אדם לחברו" חשוב מ"בין אדם למקום" ושדרך ארץ קודמת לתורה, אבל בפועל זה לא פועל ככה בחברות דתיות יציבות, וכאשר מתגלע קונפליקט גוברים הציוויים הדתיים על הציוויים המוסריים.

2. אחת הצרות הגדולות שנובעות מקידוש מסורות, טקסים וסמלים היא שהטקס, הסמל והפולחן הופכים להיות העיקר. הסמל תופס את המקום העיקרי. המסומל נשכח, ולעתים רבות גם המקומות מוחלפים - העיקר הוא הסמל, ובמידה וקיימת סתירה הוא יגבר על המסומל. הדבר נכון, אגב, גם לטקסים ולסמלים חילוניים למהדרין (קידוש הדגל במקום קידוש הערכים שהוא מסמל, חגים לאומיים, פולחני רבין למיניהם שרובם איבדו מזמן את הקשר לסיבה בגללה נוצרו, ועוד). המקור נשכח, והכללים הפורמליים הופכים להיות העיקר, לעתים על חשבון המקור.

העובדה שכללי המוסר מקודדים בקודקסים מפורטים, מלאי פולחנים, טקסים ודקדוקי עניות, דבר שהיהדות שכללה אולי יותר מכל דת אחרת, מחזקת ומקצינה את המגמה של התרכזות במסמל והזנחת המסומל.

כפי שאנחנו רואים בדוגמה הזאת של חיים ולדר - העיסוק של הסמכויות הדתיות בחברה החרדית בפשעיו המוסריים אינו דן במוסריותם, אלא רק באספקטים הפורמליים והטכניים של השאלה האם עבר על חוקי ההלכה. המוסר מפסיק להיות מעניין ונדרס על ידי הכללים הפורמליים. העיסוק הופך להיות מכני במקום להיות מוסרי. דרך הארץ פינתה את מקומה לתורה.

3. בעיה גדולה נוספת עם כללי מוסר חיצוניים-דתיים היא השחרור המוחלט מאחריות מוסרית פנימית ועידוד פסיביות מוסרית. המוטו הנסתר הוא "כל מה שלא אסור - מותר", וכך אנו משוחררים מאחריות מוסרית על מעשינו.

הרבה יותר קל לעשות מעשה שאינו מוסרי, כל עוד הוא אינו נוגד את כללי הדת המקודדים והמפורשים. השימוש בכוהני דת למיניהם כסמכות מכריעה בענייני דת תורמת עוד יותר לפסיביות המוסרית ולהסרת האחריות האישית בכך שהיא פוטרת את האדם מהתמודדות עם דילמות מוסריות שאינן חד משמעיות, וכך גם ממזערת את עיסוקו בנושאי מוסר וגם מנוונת לאורך זמן את יכולתו לעשות כך.

חברות חילוניות אינן פחות מוסריות מחברות דתיות בשום פרמטר, ופעמים רבות מאוד בדיוק ההפך, מהסיבות שציינתי.

ישנו אמנם צד חיובי בעובדה שדילמות מוסריות הופכות להיות קלות יותר עבור מי שמקבל את כללי המוסר שלו ממקור חיצוני שרירותי. כך קל יותר לקבל החלטה מוסרית קשה במצב של סתירה בין כללי מוסר הסותרים זה את זה, או במצב של קונפליקט בין כללי מוסר לבין דחפים. כל עוד הכלל הדומיננטי הוא כלל מוסרי ראוי, זה טוב. כך למשל רואים יותר תורמי כליה שמתגברים על הפחד מהכאב ומהחשש לחיות עם כליה אחת בלבד בקרב הציבור הדתי. כך רואים ארגונים דתיים נוצריים מטפלים במחלות, בעוני וברעב במקומות רבים בעולם. אבל כמו שנאמר לעיל - ראשית זו חרב פיפיות - הכלל הגובר בשם הדת יכול להיות דווקא הכלל הבלתי-מוסרי, ושנית, אין שום צורך בכל סרחי העודף של הדת כדי לקיים אורח חיים וחברה מוסריים.

תגידו שהדת הינה כמו כל קודקס חוקי אחר. שהמוסר אינו מיושם באופן ספונטני בחברה, ולכן תמיד יש צורך להסדיר את ההתנהגות המוסרית באופן פורמלי.

זה אכן נכון, אבל קיים הבדל גדול בין דת לבין מערכת חוקים חילונית: מערכת חוקים אינה מתיימרת לנסח את כללי המוסר - להיות המטרה - אלא רק להיות אמצעי ליישומם. ככזאת היא אינה מונעת מאנשים לברר עם עצמם את עמדתם המוסרית באופן אקטיבי ולחשוב שחוק מסויים אינו נכון מוסרית מבלי שהדבר ימוטט את הבסיס לכל המערכת, שבמקרה הדת היא באה כמקשה אחת. מערכת חוקים מסדירה את ההתנהגות, אך היא אינה מכתיבה כלל את כללי המוסר - היא נובעת מהם. יתרה מזאת, בכך שהיא אינה מצהירה את הצהרותיה המופרכות של הדת על כך שמקורה הוא סמכות-על בלתי ניתנת לערעור היא פתוחה, ואף שואפת במוצהר לשינויים, שיפורים ושכלולים אינסופיים - בסתירה גמורה לקידוש מסורת וכתבי קודש שכל אות בהן הוכתבה משמיים.

דעה אביחיל

3. בעיה גדולה נוספת עם כללי מוסר חיצוניים-דתיים היא השחרור המוחלט מאחריות מוסרית פנימית ועידוד פסיביות מוסרית. המוטו הנסתר הוא "כל מה שלא אסור - מותר", וכך אנו משוחררים מאחריות מוסרית על מעשינו.

הרבה יותר קל לעשות מעשה שאינו מוסרי, כל עוד הוא אינו נוגד את כללי הדת המקודדים והמפורשים. השימוש בכוהני דת למיניהם כסמכות מכריעה בענייני דת תורמת עוד יותר לפסיביות המוסרית ולהסרת האחריות האישית בכך שהיא פוטרת את האדם מהתמודדות עם דילמות מוסריות שאינן חד משמעיות, וכך גם ממזערת את עיסוקו בנושאי מוסר וגם מנוונת לאורך זמן את יכולתו לעשות כך.

חברות חילוניות אינן פחות מוסריות מחברות דתיות בשום פרמטר, ופעמים רבות מאוד בדיוק ההפך, מהסיבות שציינתי.

ישנו אמנם צד חיובי בעובדה שדילמות מוסריות הופכות להיות קלות יותר למי שמקבל את כללי המוסר שלו ממקור חיצוני שרירותי. כך קל יותר לקבל החלטה מוסרית במצב של סתירה בין כללי מוסר סותרים או במצב של קונפליקט בין כללי מוסר לבין דחף. כל עוד הכלל הדומיננטי הוא כלל ראוי, זה טוב. כך למשל רואים יותר תורמי כליה שמתגברים על הפחד מהכאב ומהחשש לחיות עם כליה אחת בלבד בקרב הציבור הדתי. כך רואים ארגונים דתיים נוצריים מטפלים במחלות, בעוני וברעב במקומות רבים בעולם. אבל כמו שנאמר לעיל - ראשית זו חרב פיפיות - הכלל הגובר בשם הדת יכול להיות דווקא הכלל הבלתי-מוסרי, ושנית, אין שום צורך בכל סרחי העודף של הדת כדי לקיים אורח חיים וחברה מוסריים.

תגידו שהדת הינה כמו כל קודקס חוקי אחר. שהמוסר אינו מיושם באופן ספונטני בחברה, ולכן תמיד יש צורך להסדיר את ההתנהגות המוסרית באופן פורמלי.

זה אכן נכון, אבל הבדל גדול: מערכת חוקים אינה מתיימרת לנסח את כללי המוסר - להיות המטרה - אלא רק להיות אמצעי ליישומם. ככזאת היא אינה מונעת מאנשים לברר עם עצמם את עמדתם המוסרית באופן אקטיבי. היא מסדירה את ההתנהגות, אך אינה מכתיבה כלל את כללי המוסר - היא נובעת מהם. יתרה מזאת, בכך שהיא אינה מצהירה את הצהרותיה המופרכות של הדת על כך שמקורה הוא סמכות-על בלתי ניתנת לערעור היא פתוחה במוצהר ואף בשאיפה לשינויים, שיפורים ושכלולים אינסופיים - בסתירה גמורה לקידוש מסורת וכתבי קודש שכל אות בהן הוכתבה משמיים.