קרי מוליס שינה את פני העולם וזה מצחיק אותו

בעקבות כניסת חיסוני ה-mRNA לחיינו פיתחתי אובססיה קטנה לביולוגיה מולקולרית, נושא שלא הכרתי לפני זה - למדע, לטכנולוגיה ולסיפורים האנושיים שקשורים בה. אז החלטתי להביא סיפור אנושי מפי אדם מצחיק מאוד שהיה לו חלק קריטי בתחום, ושכולנו מדקלמים היום את ראשי התיבות של הטכנולוגיה שהוא המציא בשנת 1983: PCR.

זה ארוך, אבל תקראו כמה שורות מדבריו ותחליטו לבד אם להמשיך. אולי תיהנו ותצחקו בקול כמו שאני צחקתי.

ובכן, אחת הטכנולוגיות, אם לא ה-, שבעטיין נפרץ תחום המחקר הגנטי ויישומיו הרבים, היא טכנולוגיית ה-PCR. הטכנולוגיה עושה דבר קטן אבל מסובך: היא לוקחת כמות זעירה של חומר גנטי, ומשכפלת אותו בכמויות ענקיות (מספרים עם הרבה אפסים). הדבר הזה מאפשר לחקור ולנתח בקלות את החומר הגנטי המקורי. זה מה שעושים לנו בבדיקות הקורונה. לוקחים קצת חומר גנטי, ומשכפלים אותו בכמויות גדולות (תוך שימוש בעוד טכנולוגיות), ומהכמות הגדולה הזאת ניתן להסיק את קיום החומר הגנטי של הוירוס בדגימות שנלקחו מאיתנו.

ה-PCR איפשר שימושים רבים שאנחנו מכירים: בדיקות למחלות גנטייות לפני לידה, בדיקות הורות, פיענוח פשעים באמצעות בדיקות DNA, גילוי סרטן, ואפילו פענוח DNA של מאובנים, מומיות וממותות קפואות על סמך כמות זעירה של חומר גנטי.

וגם, כמובן, בדיקות קורונה.

האיש שהמציא את הדבר הזה ופרץ את הדרך הוא קרי מוליס (Kary Mullis), מדען צבעוני לכל הדיעות.

הוא היה גולש גלים מושבע, והיה מבלה בים שעות כל יום. הוא למד בשנות השישים והשבעים באוניברסיטת ברקלי שהיתה ידועה כמוקד להיפים באותם ימים, וצרך לא מעט LSD במהלך לימודיו. כשהיה חסר לו חומר הוא ייצר אותו בעצמו במעבדה. לטענתו, ללא דרך החשיבה שהקנה לו ה-LSD, לא היה ממציא את ה-PCR. אחרי שקיבל דוקטורט ולא ידע איך להמשיך, הוא ניהל מאפיה במשך שנתיים. הוא גם ניגן בגיטרה והיה נשוי לארבע נשים.

בנאום שנשא בטקס פרסי הנובל הוא סיפר שחברתו נפרדה ממנו זמן קצר לפני המצאת ה-PCR. שכשיצא הביתה מהמעבדה באותו יום "יצאתי מההונדה סיוויק שלי כפוף. לא [העוזר שלו] פרד, לא בקבוקים ריקים של בירת "בק" ולא הריח המתוק של שחר עידן ה-PCR הצליחו להחליף את ג'ני. הרגשתי בודד."

---

הייתי בטוח שאני עומד לזכות בפרס נובל בשנת 1992. המנחה של תוכנית טלוויזיה גרמנית התקשר והסביר שבכל שנה הוא עושה תוכנית דוקומנטרית על הזוכה בפרס נובל בכימיה, ושהוא מכין כעת את התוכנית לשנת 1992. בעבר הוא הצליח לנחש בהצלחה את כל הזוכים בפרס נובל בכימיה. הוא טען שהוא נחשן מעולה, אבל אני הבנתי שבטוח שהממזר מקבל מידע פנים, בטוח שהוא מקבל רמז ממישהו בוועדת הפרס. כלומר, אני עומד לזכות השנה. צוות הצילום שלו בילה שבוע בלצלם אותי בלה הויה ובמנדסינו. הייתי מאוד נרגש. והייתי צנוע וענו באופן פעיל.

כפי שמסתבר, היתה לי סיבה טובה להפגין צניעות. לא זכיתי בפרס. הפסקתי לעשות ספקולציות על מתי אולי אזכה בו וניסיתי להסיט את תשומת ליבי מהנושא. כשישה חודשים לפני ההכרזה על הפרסים לשנת 1993 אמר לי מנחה הדוקטורט שלי מברקלי, ג'ו נילנדז, איש שלמדתי ממנו קצת על כימיה והמון על החיים, "לא אתפלא אם תקבל פרס נובל השנה. אבל תוכל לעזור לוועדה להעניק לך אותו אם לא תדבר כל כך הרבה עם העיתונות. הם לא חייבים לתת לך את הפרס עד שאתה לא נוטה למות."

נילנדז אמר שכנראה שזה כנראה בסדר שאני מודה שאני אוהב גלישת גלים ונשים, אבל שהוא חושב שהוועדה עלולה לקמט את מצחה לאור העובדה שהודיתי שהשתמשתי ב-LSD. גם גלישה, גם נשים וגם LSD עלולים להיות קצת יותר מדי, הוא אמר לי. הם עלולים להחליט להמתין עד שאתיישב בדעתי, בעוד עשרים שלושים שנה. ג'ו בילה שנת שבתון או שתיים במכון קרולינסקה בשוודיה והוא הכיר את הראש שלהם. שנינו ידענו שאני לא הולך לסתום את הפה.

אחרי האכזבה ב-1992, הפסקתי לחשוב על פרס הנובל. הבחור הגרמני לא התקשר שוב. אפילו לא הייתי בטוח מתי עומדים להכריז על הפרסים. הטלפון שלי צלצל ב 6:15 בבוקר, ב-13 באוקטובר, 1993. חשבתי שידעתי מי זה. גם ב-11 וגם ב-12 בחודש מישהו מיפן שלח לי פקס בדיוק באותה השעה. הוא חשב שזה אחר הצהריים אצלי. אז כשהטלפון צלצל בחדר השינה שלי, נשארתי במיטה, בידיעה שמכשיר הפקס יענה בסופו של דבר. ואז שמעתי מישהו משאיר הודעה על המשיבון. שמעתי את המילים "קרן נובל".

קפצתי מהמיטה. הרמתי את הטלפון בדיוק כשהמתקשר טרק את הטלפון. יופי, אמרתי, פספסתי את שיחת פרס הנובל שלי. האם יתקשרו שוב? כמעט מייד הטלפון צלצל שוב. הוא שמע אותי בדיוק בשניה שטרק. "ברכות, ד"ר מוליס. אני שמח שאני יכול לבשר לך שהוענק לך פרס נובל."

“מוכן לקבל אותו!" אמרתי. ידעתי שהם לא יכולים להכריח אותך לקבל אותו ולא רציתי שיהיו שום ספקות. דיברנו כדקה, והוזהרתי שעלי להתכונן למתקפה מצד אמצעי התקשורת, אבל בגלל שזו היתה הפעם הראשונה בה זכיתי בפרס נובל, לא היה שום סיכוי שאוכל לחזות את התגובה. חשבתי שאקבל עשר שיחות או משהו. לא הבנתי כמה גדול הוא העולם. ברגע שסגרתי את הטלפון, ניסיתי להתקשר לאמא שלי בדרום קרוליינה. במקרה יצא שזה היה יום ההולדת שלה וחשבתי שזאת תהיה מתנת יום הולדת נחמדה. אבל כשהרמתי את הטלפון, כתב מ-AP היה על הקו. הטלפון אפילו לא צלצל. דיברתי איתו לשניה, סגרתי את הטלפון, וניסיתי שוב. הרמתי את הטלפון, ומישהו מ-UPI היה על הקו. ואז מישהו מתחנה מקומית התקשר. הם רצו לשלוח צוות צילום. ואז סטיב ג'אד הופיע, כפי שהוא עושה בדרך כלל, בסביבות שבע, ואמרתי לו שבדיוק זכיתי בפרס נובל. הוא אמר, "אני יודע. שמעתי ברדיו. בוא נלך לגלוש".

התחנה המקומית שרצתה לשלוח אלי צוות צילום היתה עדיין על הקו. אמרתי להם שאהיה זמין בעוד שעה. שאני זקוק לזמן להתעורר ושאצא לגלוש. כמובן שהם שאלו אותי לאן אנחנו הולכים. הסתכלתי על סטיב והוא הנהן בהסכמה. אמרתי שנהיה ברחוב 13 בדל מאר. יצאנו כשפנינו לכיוון השני - לטורמאלין. הייתי זקוק לזמן.

כמה חברים הצטרפו אלינו. כשיצאנו מהמים חיכה לנו צוות צילום מתחנה אחרת. הם הלכו ישירות לדירה שלי וגילו מפי שכן שלי היכן אני בדרך כלל גולש. הם לא הכירו אותי, ושאלו כל אחד שיצא מן המים אם הוא קרי מוליס. אנדי דייזון הודה שהוא אני. הם שאלו אותו איך זה מרגיש לזכות בפרס נובל. הוא הצהיר שזהו חלום שהפך למציאות. הם שאלו אותו מה הוא מתכנן לעשות בשארית היום, והוא פנה לכיווני ואמר "וואו! הרגע נזכרתי, *זה* קרי מוליס." לא הכניסו את הקטע הזה לחדשות הלילה.

כשהגעתי בחזרה הביתה היה הבית שלי מוקף לחלוטין בכתבי כלי תקשורת ועיתונים ובצוותי צילום. כפי שהסתבר, איש מחתני פרס הנובל האחרים באותה שנה לא היה רציני בעניין גלישת גלים. "גולש זכה בפרס נובל" היה כותרת ראויה.

חברים התחילו להגיע עם שמפניה, והמסיבה התחילה. אחר הצהריים הצלחתי סוף סוף לתפוס את אמא שלי. רציתי להגיד לה שתפסיק לשלוח לי מאמרים על DNA, כי עכשיו כבר זכיתי בפרס נובל על מומחיותי בנושא. אמא היתה שולחת לי לעתים קרובות מאמרים מ"רידרז דייג'סט" [מגזין אמריקאי שהיה מאוד פופולרי שאוסף מאמרים בכל מיני נושאים, מקצר ומפשט אותם ומגיש לקהל הרחב] על התקדמות המחקר בכימיה של DNA. לא משנה כמה שניסיתי להסביר לה את זה, היא מעולם לא הצליחה להבין את הרעיון שאני הייתי יכול להיות זה שכותב את המאמרים האלו, שמשהו שאני המצאתי איפשר את רוב התגליות האלו על ה-DNA. היא בטח קיוותה שהזכיה בפרס נובל אולי תוכל לאפשר לי לפרסם מאמר ב"רידרז דייג'סט" מתישהו בעתיד .

המסיבה נמשכה יומיים. בסופו של דבר היא עברה לבית שלי במנדוסינו. יקבי רדרר היו ממש בקצה הרחוב, ואף אחד לא פספס את העובדה הזאת. באחד הימים התעוררתי מאוחר אחר הצהריים מתוך חלום בו הייתי מת בארון קבורה. זכייה בפרס נובל עלולה לסכן את הבריאות.

הזמנתי את אמא שלי, את שני בני ואישה נחמדה אחת בשם איינהוף, שיצאתי איתה רק כמה שבועות, שילוו אותי לטקס בסטוקהולם. לקחתי גם את סינתיה, אם שני בני.

בשנה ההיא זכו שני אנשים בפרס נובל בכימיה. מייקל סמית, קנדי שהראה שניתן לשנות רצף גנטי על ידי שימוש באוליגונוקליאוטידים, כובד גם הוא בפרס נובל. גם הוא הזמין את אשתו לשעבר, את ילדיהם, ואת החברה שלו לטקס. לא ניתן לייחס לארוע כזה הסתברות מספרית, כיוון שהוא קורה רק פעם אחת.

הודיעו לי שהלבוש המתאים לטקס הוא עניבה לבנה. הלכתי לחייט איטלקי בלה הויה והוא תפר עבורי חליפת טוקסידו לבנה פהפיה. בערך שבוע לפני שהייתי אמור לצאת לשוודיה ראיתי תמונות שצולמו בטקס של 1992. הזוכים כולם לבשו חליפות טוקסידו שחורות. כשאומרים "עניבה לבנה" בקיץ, מתכוונים שהחליפה כולה היא לבנה; כשאומרים "עניבה לבנה" בחורף, מתכוונים לעניבה לבנה עם חליפה שחורה. לא הייתי בעונה הנכונה.

החייט תפר לי את החליפה המתאימה ושלח אותה לשוודיה. שיערתי שהחליפה הלבנה לא תתבזבז. כשתליתי אותה בארון שלי, בעטיפה עמידה לעש, חשבתי לעצמי "יום אחד אתחתן בחליפה הזאת." לבשתי אותה ארבע שנים לאחר מכן כשהתחתנתי עם ננסי קוסגרוב.

הזוכים האמריקאים הוזמנו לבית הלבן בדרכם לשוודיה. התמלאתי בציפיה לפגוש את הנשיא קלינטון ואת הילארי קלינטון. היתה לי תוכנית. חשבתי שאם תהיה לי הזדמנות לשוחח עם הנשיא בפרטיות, מה שהייתי מבקש לדעת זה "האם החזירו לך את הג'וינט אחרי שלא הכנסת לריאות? והאם אף אחד לא אמר לך 'היי ביל, החומר הזה עולה מאה דולר לאונקיה'?" אם הוא יהיה לבדו, חשבתי, הוא יהיה חייב לחייך. אבל הנשיא רק עבר דרך החדר בחיפזון. לחצנו ידיים, צלמים כיוונו את הפוקוס; הוא בירך כל אחד מאיתנו, ויצא.

אבל היתה לי הזדמנות לדבר עם הילארי. בתקופה ההיא היא היתה אחראית על מערכת הבריאות האמריקאית. תהיתי אם היא באמת מבינה את מה שהיא עושה. למשל, האם היא ידעה איך פועלת מערכת הבריאות באוסטרליה? היתה לי תחושה שאם אשאל אותה על זה היא תגיד לי שיש לה מישהו בצוות שמתמחה בנושא. היא סיפרה לי בדיוק כיצד פועלת מערכת הבריאות באוסטרליה. "אוקיי," אמרתי. "מה עם אירלנד? איך זה עובד באירלנד?" היא סיפרה לי בדיוק איך עובדת מערכת הבריאות באירלנד.

יצאתי משם בדיעה שהיא אישה חכמה. הוא, יש לו הרבה קסם אישי והוא גבוה משתיארתי. קל להבין איך הוא ניצח בבחירות, אבל הילארי היא החכמה מביניהם.

דצמבר היה זמן אומלל להיות בו בשוודיה. היה קר וחשוך כל הזמן. חטפתי שפעת. אבל זה היה כיף. השוודים לוקחים את הפרסים מאוד ברצינות, ואני חושב שהם נהנו ממני כי אני גם לקחתי את הדברים ברצינות וגם לא. במקום להיות קודר וכבד, האמנתי שזהו זמן לחגוג. הוענק לי הפרס הייחודי ביותר שמקבלים מדענים, והתכוונתי ליהנות מקבלתו.

בכל בוקר הייתי קם והולך לאכול צהריים עם הפקולטה של אוניברסיטה כלשהי. אחר כך הייתי נותן הרצאה וממהר בחזרה למלון כדי להתלבש לאירוע פורמלי כזה או אחר. רוב הזמן התנהגתי יפה מאוד. היתה רק פעם אחת בה כמעט הכניסו אותי למעצר, וזה לא היה לגמרי באשמתי. ר. ב. היינס נתן לי מתנה, מכשיר לייזר ידני קטן. המכשיר מאיר נקודה אדומה על הגוף המוצק הראשון שנקרה בדרכה של הקרן, לא משנה כמה רחוק הגוף. זה כמו להצביע באצבע מאוד ארוכה.

בבקרים החשוכים והארוכים של סטוקהולם לא יכלתי להפסיק לשחק בו. הייתי יושב ליד החלון בגראנד הוטל ומשתעשע בשוודים. הייתי מקרין את הקרן על העיתון שקראו או לפניהם על המדרכה עליה הלכו. בוקר אחד עישן נהג מונית אחד סיגריה, וכיוונתי את הקרן הישר לפני המקום בו ישב. הוא קם וחזר למונית, אז כיוונתי את הקרן דרך שמשת המכונית לדשבורד שלו. חשבתי שזה היה מצחיק, עד שהגיעה המשטרה.

לא ידעתי שלפעמים מתקינים לייזר על רובים ומשתמשים בו כדי לכוון למטרה. גם לא ידעתי שבערך שנה קודם לכן מישהו הלך ברחוב בסטוקהולם, נקודה אדומה פתאום הופיעה לו על החזה, והוא נורה על ידי צלף. נהג המונית ראה אותי מכוון את הלייזר מחלון הקומה השלישית. כשהוא סיפר זאת למשטרה הם היו קצת ספקנים, והסבירו "זאת סוויטה של זוכה פרס נובל." שלושת השוטרים בדלת שאלו בנימוס, "ד"ר מוליס, האם הקרנת אור אדום מהחלון?" כשאמרתי להם שאכן כך עשיתי, הם ביקשו לראות את המכשיר. הם רצו לוודא שהוא לא מחובר לכלי נשק. אני לא מאשים אותם בכלל. שאלתי אם יש חוק בשוודיה נגד הקרנת נקודות אדומות מחוץ לחלון. אין כזה חוק, הם הסבירו, אבל אחרי הרצח היתה לדברים כאלו נטייה להלחיץ אנשים. לא השתמשתי בלייזר יותר בשוודיה.

החובה הרשמית הראשונה שלי היתה להרצות את הרצאת הנובל שלי. בדרך כלל, כל חתן הפרס מסביר מהו הדבר שעשה שזיכה אותו בפרס, ומדוע עשה זאת. בדרך כלל זה נאום מסובך שאיש לא מבין אבל כולם מוחאים כפיים. החלטתי שאני רוצה לתת תיאור אנושי של מה שעבר עלי בזמן שהמצאתי את ה-PCR, במקום לתת הסבר טכני. "אני רוצה לנסות להסביר איך קרה שהמצאתי את ה-polymerase chain reaction," אמרתי. "יש חלק מזה שלא יהיה קל לתרגם לשפה רגילה. אם החלק הזה לא היה מעניין יותר מקומץ אנשים כאן, הייתי מוותר עליו. מה שאעשה במקום זה זה לספר לכם כשנגיע לקטע הזה, וגם כשנסיים אותו. אל תטרידו את עצמכם בקשר לזה. זה אזוטרי ולא חיוני. אני חושב שתוכלו להבין איך מרגישים כשממציאים את ה-PCR גם בלי לעקוב אחרי הפרטים.

ואז הסברתי שביליתי חלק גדול מחיי באמונה שמדע זה כיף ושההמצאה שלי היתה לא הרבה יותר מהרחבה של הדברים שהתחלתי לעשות כשהייתי ילד בקולומביה, דרום קרוליינה. ציינתי שלא היתה לי שום כוונה לעשות מהפכה בעולם הביוכימיה כשהמצאתי את ה-PCR. ה-PCR היה כלי עבודה שיצרתי כי הייתי זקוק לו כדי לבצע ניסוי. באמת, הייתי נאיבי להחריד, סיפרתי, ואילו הייתי מבין יותר מה אני עושה, ה-PCR לא היה מומצא מעולם.

אחרי ההענקה הרשמית של המדליה ארחו המלך והמלכה סעודה לכאלף ושלוש מאות אנשים. שרתו אותנו מלצרים לבושים בתלבושות מימי הביניים. ובסעודה הזאת קיבל כל אחד מהזוכים החדשים הזדמנות להיפגש עם המלך והמלכה. בדרך כלל כוללת השיחה בין הזוג המלכותי וזוכי הפרס בעיקר סמול טוק. לא חשבתי שהמלך יגלה עניין באוליגונוקליאוטידים.

ניצלתי את ההזדמנות כדי לדון בנושא בעל חשיבות. ידעתי שהמלך והמלכה היו מאוד פופולריים בקרב העם השוודי, אבל שהיו כמה בעיות עם הבת שלהם, הנסיכה בת השש עשרה. מסתבר שהצהובונים כתבו אודותיה כמה דברים שליליים. "לא הייתי דואג בגלל זה," אמרתי להם. "היא נסיכה בת שש עשרה. אם היא בכלל נסבלת אז היא בסדר גמור. אני בטוח שהיא תתבגר ותצא מזה." "למען האמת," המשכתי, "אני כל כך בטוח בזה שאני מוכן להציע את ידו של בני לנישואין איתה. הוא ממש בגיל המתאים בשבילה. והייתי שמח שיתחתן עם בתכם תמורת שליש מהממלכה שלכם."

אמא שלי שמחה מאוד להיות בשוודיה. אני חושב שהיא תמיד ציפתה שאחד מבניה יזכה בפרס נובל, אבל היא התפעלה בעיקר מהעובדה שיכולתי להכיר לה את כתב ה-CNN לו דובס. היה לה קראש עליו שנים, ועבור אמא שלי הדבר המרגש ביותר בנסיעה היה ההזדמנות לשבת לצד לו דובס.

הרציתי את הרצאתי האחרונה בעיר מאלמו ועליתי על רחפת שעמדה לגלוש מעל המים עד קופנהגן. אז כבר התנוססה תמונתי בכל העיתונים למשך שבוע. כשהתיישבתי בא אלי איש שחבש כובע גדול עם נוצה. "ד"ר מוליס," הוא אמר, "העם השוודי אוהב אותך." ובמחווה גדולה הוא הסיר את כובעו והשתחווה לי. האנשים על הסירה מחאו כפיים. זה היה סוף מושלם.