תוכלי לראות בי את אותה עונה -
בצהוב-עלים, מתי מעט, תלויים על ענפים הרועדים מפני צינה על בימותם שירי-ציפור חדלו חיים.
כך בדמותי תראי אור יום קמל כמו בשלהי שקיעה במערב; שתכף שחור-הליל אליו נוטל, כמוות החותם במסתריו.
כך את תראי בי אש בלהטה, אודמת מעל אפר עלומיה, זה ערש דווי עליו תכלה בה נשמתה, נטרפת על ידי מקור-חייה.
אהבתך, הבנת כבר בעצמך, גואה, לזה שתכף ייפרד ממך.
That time of year thou mayst in me behold When yellow leaves, or none, or few, do hang Upon those boughs which shake against the cold, Bare ruined choirs, where late the sweet birds sang. In me thou see’st the twilight of such day As after sunset fadeth in the west; Which by and by black night doth take away, Death’s second self, that seals up all in rest. In me thou see’st the glowing of such fire, That on the ashes of his youth doth lie, As the deathbed whereon it must expire, Consumed with that which it was nourished by. This thou perceiv’st, which makes thy love more strong, To love that well which thou must leave ere long.
Comments