מספר פעמים בשבוע, כשהקטנה ('קטנה') אצלי, אנחנו יורדים לכמה שעות לפארק. בהתחלה הולכים לנדנדה. לידנו תינוקות וילדים צעירים ממנה בהרבה,...

שקט. דממה. מה?????????? "נו! מה ההבדל בין פיל לפלפל?" "פלפל ופיל? זה בכלל לא שאיל!...

הרבה ריחות ומראות יש לה, לזיקנה. ריח שמיכות נשכחות, מאובקות ואכולות עש; ריח עובש שמזמן שכח את הלחות שהולידה אותו...

אולי משהו מחום גופה עוד אצור שם, מתחת לשמיכה. אם אסדר אותה לא תרחף כבר בחלל דמות החיוך העייף שלה וידיה הקטנות המושטות לכיוון המזרון...

שן ילדי, הנח ראשך, זה הכל רק בשבילך, שן ילדי, סגור את עיניך, עתידך עוד לפניך...

"אביב, תביא גם את קערת תפוחי האדמה מהשיש." "אוקיי. עוד משהו?" "לא, בואו לשבת." "איפה אבא?" "הוא יבוא אחר כך. נתחיל בלעדיו."

ביער אחד, ועצים בו אינסוף גרו ינשוף, ועורב וגם קוף, וזאב לא גדול שעוד לא שמע מה עושים עם סבתא של כיפה אדומה...

...כי כל חלון שעבורך נפתח הוא עוד תמונה במחזה חייך, בתאטרון שלך עכשיו עולה מסך.

קשה לדעת מה היא הנקודה המדיוקת בה הדמויות הכהות הנעות לעברנו מפסיקות להיות עוד כתם צבע מתנועע בשולי התודעה שלי