הרבה ריחות ומראות יש לה, לזיקנה. ריח שמיכות נשכחות, מאובקות ואכולות עש; ריח עובש שמזמן שכח את הלחות שהולידה אותו...

הייתי קם מדי בוקר מוקדם, עוצר בדרכי אל המספנה בדיינר הקטן, מצטרף לשאר פועלי האיזור ומזמין אוכל דביק ושמנוני וקפה אמריקאי...

"אביב, תביא גם את קערת תפוחי האדמה מהשיש." "אוקיי. עוד משהו?" "לא, בואו לשבת." "איפה אבא?" "הוא יבוא אחר כך. נתחיל בלעדיו."

שיערה הכהה מגולגל בקפידה לפקעת מאחור ומסרגה תקועה בו. ברור שחשוב לה להראות מוקפדת. אבל לא בה נתמקד, אלא באיש שלה...

מרבית חבריו ללימודים באו ממשפחות של מהנדסי בנין. קשה היה להם להסביר לאחרים, והם גם לא הרגישו צורך מיוחד לעשות כן, מדוע בחרו דווקא במקצוע זה.

בגיל שמונה הוא טיפס על עץ החרוב ליד הבית. כשניסה למשוך את עצמו מעלה נשבר הענף הדק שנאחז בו והוא החליק ונשרט.

קשה לדעת מה היא הנקודה המדיוקת בה הדמויות הכהות הנעות לעברנו מפסיקות להיות עוד כתם צבע מתנועע בשולי התודעה שלי